תקציר פרוטוקול מס’ 14
מישיבת הוועדה לפניות הציבור
יום שלישי, ב’ באב התשע”ג (09 ביולי 2013), שעה14:00

היו”ר עדי קול:

אני עדי, יושבת ראש הוועדה. חברת הכנסת שולי מועלם היא חברה פעילה בוועדה. אני מאוד שמחה שאנחנו מקיימים כאן את הדיון. לא שמחה מהפניות כמובן, אבל מההזדמנות לעשות שירות לציבור, שירות כל כך חשוב בוועדה לפניות הציבור.

קיבלנו אי אלו פניות מחיילים ואני רוצה לחלק אותם לכמה נושאים. הנושא הראשון שדובר עליו זה תנאי הכליאה, יחס משפיל שמופנה כלפי הכלואים. הדבר השני שעלה מתוך הפניות, וגם קיבלנו פניות נוספות, על כך שמרבית החיילים הכלואים הם חיילים במצב סוציו אקונומי מאוד מאוד קשה. אנחנו גם יכולים לראות מהנתונים שקיבלנו – – – ושוב, אני אגיד את זה כמה פעמים, מאוד קשה לקבל נתונים מהצבא ועד הרגע האחרון ממש לא קיבלנו נתונים לחלק מהשאלות שלנו ועדיין לשאלת השאלות, כמה מהחיילים הכלואים שהם עם רקע סוציו אקונומי קשה, לא קיבלתי תשובה. אני אשמח לקבל אותה עכשיו.

אני חושבת שאם מסתכלים על תופעה עם אחוזים כל כך גבוהים של חיילים מרקע סוציו אקונומי קשה שנמצאים בכלא ושרובם נמצאים על בעיה של עריקות, אנחנו רואים איזה שהוא חוסר התאמה בין התנאים שהצבא מספק להם לצורך שירות לבין באמת המצב הכלכלי. מהנתונים שלנו עולה שאוכלוסיית החיילים המגיעים לכלא היא אוכלוסייה קשת יום, ענייה, החיילים ברובם ללא גב הורי, ללא תמיכה כספית ואחרת, הם מתגלגלים לכלא, מגיעים עקב נסיבות חיים קשות, חובות כבדים ומצוקה כספית קשה שלא מקבלת מענה הולם בצבא. קיבלנו גם פנייה מעמותת בית חם לכל חייל, שמטפלת בעשרות אלפי חיילים בשנה, שמצאה ש-90% מהחיילים שמגיעים לכלא הם חיילים עניים, והם מנסים לערוק אך ורק כי הם הגיעו לצמתים בלתי אפשריים בהם היו צריכים לעבוד לכיסוי חובות שלהם או של המשפחה.

התחושה שלי כחברת כנסת, ואני חושבת של כל הציבור וגם מי שיושב כאן, היא תחושה מאוד מאוד קשה. אנחנו מבקשים מהחיילים, מהצעירים האלה לתרום מזמנם, אנחנו מדברים כבר איזה זמן על שוויון בנטל, אנחנו מבקשים מהם לשאת בנטל מאוד מאוד כבד ואנחנו לא נותנים להם את המענה הדרוש מבחינה כלכלית, זאת מראה מאוד לא מחמיאה לחברה הישראלית ואנחנו מחפשים לדעת מי הפנים והשמות מאחורי הסטטיסטיקה. לא קיבלנו אישור שחיילים במדים יופיעו בפני הוועדה, אבל יגיעו לפה חיילים משוחררים ונציגי משפחה ואנחנו נשמח אם הם יוכלו לשתף אותנו בסיפור שלהם.

עוד נתונים שעולים, ואני יודעת שאנחנו לא הראשונים שאומרים את זה, אבל אחוז מאוד מאוד גבוה מהכלואים הם יוצאי אתיופיה. דוח מבקר המדינה דיבר על שליש מהחיילים יוצאי אתיופיה שהיו בכלא לפחות פעם אחת במהלך השירות הצבאי. זה אומר  שהנה, עוד בעיה מאוד קשה שעוד לא נידונה כאן בכנסת, לפחות על השירות של יוצאי אתיופיה. אנחנו יודעים כבר שזו לא בעיה ספציפית בקרב העדה, זאת אומרת עם אחוז כל כך גבוה של מתגייסים סימן שהבעיה היא של המערכת ואנחנו יודעים שגם דוח מבקר המדינה הזכיר את האוכלוסייה האתיופית באופן בולט.

הנתון שאנחנו קיבלנו, ב-2012 14,000 חיילים היו כלואים בכלא צבאי. זה מספר עצום, כ-10%. אין מספר ספציפיים לגבי מספר החיילים בצבא אבל כ-10% מהחיילים, זה 1 מ-10, זה המון חיילים. אני מצטטת גם אמירה של קצין חינוך ראשי שהייתה בדוח מבקר המדינה שאמר שמרבית הכלואים ביצעו עריקות כתוצאה מבעיות כלכליות בבית. אם זה המצב זה אומר שזו לא פשיעה מאורגנת, לא איזה עברה מאוד מאוד חמורה, פשוט אנשים שצריכים לשאת בעול הפרנסה שלהם, של המשפחה שלהם, ולא יכולים לשרת באופן שנקבע להם. אני חושבת שהצבא צריך להיות מותאם לזה ואני יודעת שעושים מאמצים מאוד גדולים כן לעשות את זה, ובכל זאת אם הבעיה כל כך חמורה סימן שהצעדים לא מספיקים.

אני רוצה להקריא מכתב, את המכתב שנגע לי מאוד שקיבלנו, חייל שלא יכול להיות כאן, כי הוא משרת בצבא. אני אקריא כי אני חושבת שזה מתאר את כל הבעיות ביחד במכתב אחד. “התגייסתי ביולי 2011 לחיל השריון. אני בא ממשפחה חרדית בביתר עלית”, גם חרדים וגם עניים. “למרות פניותיי הרבות ובקשותיי להיות מוכר כחייל בודד עדיין צה”ל, אחרי שנתיים הצבא לא מכיר בי כחייל בודד. בגלל שמשפחתי התנגדה לגיוסי לצה”ל אין לי בית ומשפחה, אין לי כל תמיכה כספית או כל תמיכה משפחתית. הגעתי למצבים שבהם אין לי כסף לחיות וכך הגעתי לחובות לחברות סלולר ולבנקים של כ-20,000 שקל. בשלב מסוים פניתי לעמותת בית חם לכל חייל בגלל חוב לחברת פלאפון והם עזרו לי מאוד בחוב הספציפי והם הפחיתו מ-6,000 ל-3,000 ורק עכשיו סיימתי לשלמו. אבל לגבי שאר החובות לא הצלחתי לשלמם ולהתקיים מ-354 שקלים שקיבלתי בטירונות ולאחר מכן 700 שקל כלוחם”. אנחנו גם מצפים מהחיילים האלה להיות לוחמים.

שפרה שחר:

אני שפרה שחר ואני מנהלת עמותת בית חם לכל חייל, עמותה שייסדתי לפני ארבע שנים אחרי שנה של פעילות. לא ייסדתי את העמותה כדי לטפל בחובות סלולר, לא ייסדתי את העמותה כדי לטפל בחיילים בכלא, לא ידעתי בכלל על הדברים האלה אז, המטרה הייתה אז מאוד אצילית ויפה וככה מצטלמת טוב, משפחות מאמצות לחיילים בודדים. עד היום שלחנו למעלה מ-300 חיילים למשפחות מאמצות, אחד מהחיילים המאומצים סיים לפני שבועיים קורס קצינים, הרבה מאוד דברים יפים, אבל לאט לאט, כיוון שאנחנו מטפלים באמת במאות חיילים כל חודש, עד עכשיו עברו בעמותה מספרים שבאמת קשה לעמותה קטנה כמו שלנו להכיל אותם, והחיילים מספרים. לסיפורים האלה ולשכמותם אנחנו נחשפנו כבר מזמן, הרבה מאוד, אלא שחיילים שפנו לאחרונה וביקשו ממני לעזור, אמרתי להם, ‘תשמעו, אם אתם רוצים לעזור אתם תצטרכו להתחיל לכתוב’, כי כשאני מספרת והכול זה נשמע אחרת, וכשאתם כותבים זה אחרת. ואז באמת כמה וכמה כתבו ואני העברתי את כל הפניות ואני חייבת לומר שהן טיפה בים, ואילו הייתי חושבת שיש כאן איזה שהיא דמגוגיה או איזה שהיא הגזמה, או איזה שהוא משהו, אז לא הייתי מסכנת, לא את שמי ולא את שם העמותה בדבר הזה.

חשוב לציין שהמטרה של העמותה שלנו היא לסייע לחיילים בצה”ל להצליח בצה”ל ובכך גם לסייע לצה”ל. כלומר זה חשוב לנו. בגלל שאנחנו מתעסקים בנושאים המאוד לא, אני אשתמש במילה שאני לא אוהבת אבל משתמשים בה כל הזמן אחרים, מאוד לא סקסיים, למרות שאנחנו מתעסקים בדברים האלה, באמת בחצר האחורית של המדינה, בחצר האחורית של צה”ל, אז אנחנו מצטיירים ככאלה שיוצאים נגד צה”ל. ממש לא. אבל יחד עם זאת יש הרבה מאוד דברים בצה”ל שהם באמת לא יעלו על הדעת במדינת ישראל, שהיא מדינה שמתיימרת להיות מדינה מתוקנת, עם חוקה וחוקי יסוד כבוד האדם. מה שקורה בכלא, בידיעת המפקדים הבכירים, או שלא בידיעתם, אין לי מושג, אני מעולם לא ביקרתי בכלא, למרות שהוזמנתי, אני חייבת לציין, אני רק מסתמכת על העדויות והעדויות הן קשות.

אנחנו כן מכירים את המצב האין סופי הזה של חיילים שלא מצליחים להתכלכל, לא מצליחים להתקיים מהמשכורת שלא עודכנה כ-12 שנים, אין להם גב הורי. אני יודעת שהבנים שלי, כשהם היו בשירות סדיר הצליחו להתפרנס כי אני פרנסתי אותם, ופרנסתי אותם בהרבה מאוד כסף, ולא משהו לוקסוס. הם היו לוחמים, אז לקנות להם נעלי ספורט, כל שלושה חודשים קניתי, לשלם את הטלפון הסלולרי שילמתי. יש כאלה שאין להם את זה, זה כ-50,000 חיילים בצה”ל. לפי נתונים שאני קיבלתי 50,000 חיילים הגישו בקשה לסיוע כלכלי בשנה האחרונה. בוא נגיד שזה לא נכון, בוא נגיד שזה חצי, וזה לא חצי, כי יש נתונים שהתפרסמו והבאתי אותם, זה המון. זה המון חיילים שלא מצליחים לשרוד והם עורקים לא בגלל שהם רצו לערוק.

מרים בן אבו:

באתי לצבא בקטע של להתנדב, בקטע של לעשות משהו משמעותי בחיים. כל הרצון הזה של לעשות משהו טוב למדינה והכול. כשהתגייסתי אז אמרו לי שבגלל המקום שממנו אני באה והתנאים שכרגע אני נמצאת בהם, אז יעזרו לי שיכירו בי כחיילת בודדה, יהיו לי כל מיני תנאים והטבות של עזרה בשכר דירה, בסיס קרוב לבית, אישור עבודה שאני אוכל לצאת לעבוד וכל אלה, וכשהתגייסתי כל זה לא היה. הייתי צריכה להילחם ממש בשיניים. קודם כל זה לקח חצי שנה עד שהכירו בי כחיילת בודדה. אחרי זה פשוט שמו אותי בבסיס רחוק מהבית. הייתי גרה באילת, הייתי חמישה חודשים בטירונות במכמש, זה גם היה רחוק, בסיס סגור. אחרי זה, כשסיימתי את הטירונות, העבירו אותי לבסיס בעין יהב, שזה מרחק של כשעתיים נסיעה מאילת. כמובן לא הייתה לי אפשרות לצאת לעבוד ושכר הדירה שלי, כמובן לא יכולתי לעמוד בו, העיפו אותי מהדירה. היו מצבים גם שהתדרדרתי אליהם.

כמו החייל הזה, פשוט כשהקראת את הסיפור אז ממש עלה לי הכול. כאילו הייתה תקופה שהדחקתי, בשנים האחרונות. אז ממש הזדהיתי עם זה, שגם לי היו מצבים שלא היה לי איפה לגור, שכל פעם הייתי צריכה לדעת איפה אני גרה, איפה אני ישנה, והיו מצבים שגרתי אפילו על גג של בניין. אבל עם כל זה התמודדתי, כי רציתי לעשות משהו משמעותי, חשבתי שאני גם יכולה להיות לוחמת, לעשות דברים. כשראיתי שזה לא מסתדר ופניתי אין ספור פניות ובקשות לעזרה והכול כאילו דברים של בירוקרטיה מאוד מאוד ארוכה.

לצפייה בפרוטוקול המלא “תנאי כליאתם של חיילים בבתי הכלא הצבאיים”